תפיסתה העצמית של האם כאובייקט מול סובייקט
לנשים הריוניות עולם פנימי עשיר, אשר צומח ומתפתח בד בבד עם עוברן, לצידו ובעקבותיו, אך פעמים רבות הוא אינו מקבל את הבמה הראויה לו. ההתייחסות לאישה כסובייקט לא בהכרח תואמת ליחס אותו היא מקבלת מהסביבה. האישה נתקלת בשיקוף להיותה אובייקט כבר במפגשים הראשונים עם רופא הנשים. לדוגמה כשהעובר בריא, חרדותיה של האישה זוכות להתעלמות, והרופא פעמים רבות אינו מעוניין להשקיע זמן בהרגעתה. כך למדה האישה כי התפתחותה של עצמה אינה משנה, וכי מעתה ואילך התפתחות התינוק היא זו המשמעותית. צרכיה הרגשיים, הצורך בהרגעה ותחושת ביטחון אינם נלקחים ברצינות, מה שעלול לגרום לתחושת ערך עצמי מופחת, כמו גם השפעה שלילית על ההשקעה שלה בתינוק, ותחושתה לגבי המקום אותו הוא תופס בחייה, או מה שהוא מונע מהם (Peterson, 1996).
לעומת הגישה הרפואית, הממצבת את האם כאובייקט, ישנם חוקרים שמכנים את ההיריון כשלב מעבר עבור האם (Williams et al., 1987; Ruble et al., 1990), כלומר התפתחות סובייקטיבית שלה. הריון מייצג עבורה אתגר התפתחותי: הסתגלות לדרישות ההיריון, דרישות רגשיות של גיל הנעורים, והתפתחות הקשר עם העובר, כמו גם קבלת התפקיד האימהי. זהו גם זמן של קונפליקט בין תפקידים, משום שעם האימהות מגיעה אחריות מרובה (Cronin, 2002). טראד (Trad, 1990) טוען כי מכיוון שהריון הוא שלב התפתחותי, כנראה אין זה מן הנמנע כי הוא יעורר אמביוולנטיות אימהית, רגרסיה ושליליות. עם זאת, אם האם מסוגלת לבטא רגשות אלה באופן סימבולי, ובכך לנטרלן מכוחן ההרסני, ניתן יהיה לפתור קונפליקטים אלה בדרך שלא תפריע לקשר עם התינוק. אם האם אינה מצליחה להדחיק, לנהל, או לפצל באופן דיסוציאטיבי את רגשות האמביוולנטיות, הרגרסיה, פחד מפרידה או עוינות, היא נמצאת בסיכון לכך שתפרוק אותם על עצמה או על תינוקה. מכאן הצורך במציאת אפיק דרכו תוכל האם לבטא את הסובייקטיביות שלה.
לנשים הריוניות עולם פנימי עשיר, אשר צומח ומתפתח בד בבד עם עוברן, לצידו ובעקבותיו, אך פעמים רבות הוא אינו מקבל את הבמה הראויה לו. ההתייחסות לאישה כסובייקט לא בהכרח תואמת ליחס אותו היא מקבלת מהסביבה. האישה נתקלת בשיקוף להיותה אובייקט כבר במפגשים הראשונים עם רופא הנשים. לדוגמה כשהעובר בריא, חרדותיה של האישה זוכות להתעלמות, והרופא פעמים רבות אינו מעוניין להשקיע זמן בהרגעתה. כך למדה האישה כי התפתחותה של עצמה אינה משנה, וכי מעתה ואילך התפתחות התינוק היא זו המשמעותית. צרכיה הרגשיים, הצורך בהרגעה ותחושת ביטחון אינם נלקחים ברצינות, מה שעלול לגרום לתחושת ערך עצמי מופחת, כמו גם השפעה שלילית על ההשקעה שלה בתינוק, ותחושתה לגבי המקום אותו הוא תופס בחייה, או מה שהוא מונע מהם (Peterson, 1996).
לעומת הגישה הרפואית, הממצבת את האם כאובייקט, ישנם חוקרים שמכנים את ההיריון כשלב מעבר עבור האם (Williams et al., 1987; Ruble et al., 1990), כלומר התפתחות סובייקטיבית שלה. הריון מייצג עבורה אתגר התפתחותי: הסתגלות לדרישות ההיריון, דרישות רגשיות של גיל הנעורים, והתפתחות הקשר עם העובר, כמו גם קבלת התפקיד האימהי. זהו גם זמן של קונפליקט בין תפקידים, משום שעם האימהות מגיעה אחריות מרובה (Cronin, 2002). טראד (Trad, 1990) טוען כי מכיוון שהריון הוא שלב התפתחותי, כנראה אין זה מן הנמנע כי הוא יעורר אמביוולנטיות אימהית, רגרסיה ושליליות. עם זאת, אם האם מסוגלת לבטא רגשות אלה באופן סימבולי, ובכך לנטרלן מכוחן ההרסני, ניתן יהיה לפתור קונפליקטים אלה בדרך שלא תפריע לקשר עם התינוק. אם האם אינה מצליחה להדחיק, לנהל, או לפצל באופן דיסוציאטיבי את רגשות האמביוולנטיות, הרגרסיה, פחד מפרידה או עוינות, היא נמצאת בסיכון לכך שתפרוק אותם על עצמה או על תינוקה. מכאן הצורך במציאת אפיק דרכו תוכל האם לבטא את הסובייקטיביות שלה.
